מסכנים מי שגר בדרום וכבר קרוב ל-20 שנה (!) מתמודדים עם החרא הזה. בכלל מסכנים כל אותם ילדים ומבוגרים שחיים באזורי מלחמה, יהודים, ערבים וכל בן אדם אחר בהגדרה. אם היינו משקיעים 1/4 מהסכום שמשקיעים על פיתוחים צבאיים - היינו היום נמצאים בכוכב אחר מחפשים חיים ומתיישבים בו. אבל את מי זה בכלל מעניין שהשמש תכחיד אותנו בעוד כמה מיליוני שנים, על בטוח.
התחילו טילים וירדתי למקלט עם בגין, עשיתי הרבה ספורט עד שהחלטתי שאני מפסיק לרדת למקלט ויוצא מהדלת לחדר מדרגות, שם אני גם בטוח, פלוס מינוס. מספר טילים ושלחתי לך הודעה, שקלתי טוב מאוד האם לשלוח לך הודעה או לא, "איך אתה רוצה להיות חבר שלה או מתיימר להיות חבר שלה אם עכשיו כשיורים טילים על כל המרכז אתה לא תשלח לה הודעה אם היא חיה?! אם לא עכשיו? מתי כן?! בשבועות?! מה תרשום לה? חג שמח!" אז שלחתי לך הודעה ומפה לשם הזמנתי אותך אלי, טעות? לא יודע.
כשאני לא יודע האם הפעולה שאני מבצע היא נכונה אני חושב רציונלית:
- אצלי יש מקלט, אצלך אין.
- יש לי דירה בתוך בניין והיא יחסית מוגנת יותר מהדירה שלך.
- חלילה יפול טיל ומשהו קרה לך - אני לא אסלח לעצמי יותר לעולם. משהו חי אחד מת בגללי, לא רוצה עוד מוות שיכולתי למנוע.
- דרמטי? אולי, אבל better safe the sorry.
נסעתי אליך יחד עם בגין, מחשבה רציונלית, אני לא אסע אליך בלעדיו, אם יפול טיל על הבית והוא ימות? ראה סעיף 3. הגעת, הבאת את ל' ונכנסנו לרכב חזרה אלי. טעות? לא יודע, ראה סעיף 4. הגענו אלי, פתחנו וויסקי להירגע, עישנו דברים נחמדים כדי להירגע. חודש שלם לא דיברנו והשיחה האחרונה שלנו הייתה ההודעה שבה נתת לי תשובה ברורה בהחלט, הגיונית, רציונלית ונכונה - אנחנו לא יכולים להיות בקשר כרגע, אולי בעתיד. נשבע לך שחשבתי היטב לפני ששלחתי לך הודעה, חשבתי המון לפני שהזמנתי אותך אלי וכל עוד יש מטרה להחלטה הזו שהיא שלי תחילה ולאחר מכן - שלך - אנחנו בצד הנכון, אנחנו פועלים בצורה הגיונית.
אבל מפה לשם, ההגיון בסופו של דבר הפך למשהו משוגע קצת וכמו המצב במדינה ב-11 הימים האחרונים שרק היה חסר צונאמי, רעידת אדמה ו-וריאננט חדש של קורונה - המצב בינינו היה בהלימה לשיגעון מסביב.
סקס? חד-משמעית. טעות?! בהחלט. כיף? וואי כמה התגעגעתי. אבל עזבי את כל זה. לבלות איתך שוב למשך שבוע שלם, לחיות ביחד איתך פתאום אחרי כלום ושום דבר, לשמוע אותך, לדבר איתך, להרגיש אותך, להיות שם בשבילך, להכיר שאת בן אדם עם רגשות, צרכים ומחשבות ולזהות את כל הדברים האלו שהייתי מטומטם מספיק לפספס כשהייתי ביחד איתך - זה הרגיש נפלא, זה הרגיש טוב, זה הרגיש נכון ומעל הכל זה הרגיש שאנחנו שני בני אדם ולא רובוטים שמנסים לתפעל את עצמנו על אוטומט.
אני מתגעגע אליך בטירוף, ואנחנו לא אחד עם השני כרגע, את בבית שלך ואני בבית שלי ותודה רבה לך שהגדרת את הבית הזה ב-Waze כי לא היה לי אומץ לעשות את זה בעצמי, אף פעם. את חסרה לי ויש לי המון מחשבות בראש שאני צריך לעשות בהם סדר, אני צריך לחשוב עליהם אבל הפעם ללא מחשבות רציונליות, ללא מחשבות הגיוניות וללא מחשבות נכונות - לחשוב עליהם כמו בן אדם נורמלי, לחשוב עליהם מהלב ולא מהראש.
אני אוהב אותך. זה מהלב. אמרתי לך את זה גם, זרקתי את המילים האלו לאוויר ונתתי למציאות להכיל אותם, העיקר שלא יהיו אצלי, אין מקום אצלי לרגשות שמעמיסים עלי ואני צריך להיות חופשי מרגשות כדי שאני יכול להכיל רגשות וזה ישב עלי ואמרתי לך את זה ואני שמח שאמרתי לך את זה ואני מבסוט עליך שפשוט נתת למילים האלו להישאר שם, לא כל דבר צריך להגיב עליו.
אני אוהב אותך, אני רוצה אותך, אני רוצה לתקן, אני רוצה להיות גרסה משופרת ומדויקת יותר עבורך, אני רוצה, אני כל כך רוצה וזה יכול לקרות תוך שניה וחצי, זה במרחק של 18 דקות מפה, זה שיחת טלפון, זו הודעה. אבל השבוע הזה איתך הוכיח לי שלמרות כל הדברים שאני עובד עליהם עם עצמי, למרות כל התובנות שאני מגיע אליהם ולמרות כל מה שאני נלחם בו - זו טיפה בים. אני עדיין לא מצליח לזהות את עצמי ביחד איתך, אני עדיין לא מצליח להבין איפה אני מתחיל ואיפה אני נגמר, מי אני? מה הזהות שלי לבד? מה הזהות שלי בזוגיות? ועוד שאלות נוספות שאני פשוט לא מוכן לתת עליהם תשובה כי אני לא שם, לא בוגר מספיק, עדיין ילד, למרות הכל. וטוב שכך, אם אני עדיין ילד כנראה יש סיבה טובה מאוד לזה ואני יודע מה הסיבה לזה, "התבגרתי" מהר מידי בגלל אח שלי, בגלל אמא שלי, בגלל המציאות ששרדתי אותה מבלי לקפוץ מהחלון, בגלל הרבה סיבות אחרות כמו אבא שלי ומעלליו השונים.
אני מבולבל אבל לא מתבלבל. אני מבין שהמצב כרגע מוזר, הזוי וסתום אבל סוף כל סוף אני יוצא מהתחת של עצמי ומסתכל עליך ומבין ומפנים שגם את מרגישה מבולבלת, גם את מרגישה שהמצב מוזר, הזוי וסתום. אני שמח לומר לך שאחרי שבע שנים סוף כל סוף אני מצליח לראות אותך ואת לא שקופה והרגשות והתחושות שאת מרגישה אותם, אני לגמרי איתך בהם ואין לי דרך לתת לשום דבר פתרון חוץ מלהמתין ולראות מה יקרה מחר. מה יקרה מחר?
אז באופן רציונלי והגיוני החלטנו שאנחנו נשארים חברים, הרי אחרי השבוע הזה זה יהיה מוזר פתאום לא להיות, אחרת מה היה כאן בעצם? אז בגלל שאנחנו חברים אני מבטיח לך על שורות אלו - אני אהיה החבר הכי טוב שהיה לך אי-פעם! אני אקח אותך לים של כיף, כמו שחברים צריכים ואמורים לעשות! ואני אהיה שם ואקשיב לך ואם תרצי גם אתן עצה ואני אהנה מכל רגע כי אני אוהב להיות ביחד איתך, אני משוגע על כל ס"מ בך ואני נהנה (בקטע מטריד) מזה שכיף לך - ככה אני פועל בעולם הזה, בצורה לא מאוזנת ולא הגיונית כשזה נוגע ללעשות משהו טוב למישהו שאני אוהב. אני לא אוהב הרבה דרך אגב, מעטים בלבד.
וכל זה - מתכון בטוח ללב שבור. כמו שאת אומרת - "הלב של מישהו ישבר בסוף".
וגם זה אירוע טראומתי שנצטרך לדעת להתמודד איתו ולתת לנפש להזיל דמעה בסופו של דבר. סגירת מעגל.
והיום? היום הלכתי עם בגין לים ואני מתכנן גם מחר וגם מחרתיים ועד ש-(א) אני אהיה שחור או (ב) יגיע הסתיו - הקיץ הזה אני כל יום בים, ככה אני לפחות משתדל, אם זה יהיה יומיים או שלושה גם סבבה לא יעבור שבוע מבלי שאני הייתי בתוך הים ולא על הטיילת כמו שאני גם ככה עושה - עירום עם בגד ים על שטיח בחול משתזף בטן גב ובתוך הים.
הכלב שלי כזה חמוד איך הוא נהנה מהטיולים האלו, מתגלגל ככה על כל החול ואני רק יכול לשמוע את אמא שלי במרחקים: "הוא מלא בחול שלא יכנס הביתה" ואת כבר לא שם ואני כבר לא שם ואני כבר לא ילד שלך ואני כבר לא ילד שחי בחוקים ההזויים שלך ואני כבר לא צריך לפחד ממך ומזה שהבית חס ושלום לא נקי וכל הבית שלי מלא בגרגרי חול והשיער שלי פרוע וגיל ההתבגרות זה כאן.
וזה מחבר אותי להכנה למבחן בפסיכולוגיה, רצף של פוסטים עומד להגיע. תחילת מעגל.
אני שמח ואני מבסוט על החיים שלי, אני אוהב את עצמי כל כך גם אם לפעמים בכח. אני בן אדם טוב, אני בן אדם - יש לי רגשות ומחשבות כמו לכל בן אדם אחר, כמו לך, כמו לכולם, ואולי מה שהיה לי הכי חשוב להראות לך השבוע הזה - אני לא מחשב, רק בן אדם. אנחנו מבולבלים ביחד ושלא יהיה לך ספק בזה בכלל.
;){kind=link}